פרק 9
לאט או מהר?

"אני לא מרגישה שהצורה שבה הוא עובד נכונה,
הוא מהיר וזריז, אבל גם פזיז ומפסידן
ואני איטית יותר, אבל אין טעויות.
נכון, הוא הרוויח הרבה כסף בחייו
אבל כגודל הרווח – גודל החובות.
מי אמר שזה טוב להרוויח הרבה?
מי אמר שזה טוב לעבוד עם לקוחות גדולים?
למה אין שלבים?
למה צריך לרוץ כל כך מהר?"

–

לפעמים את מדברת עם צד אחד ואת בטוחה שהוא צודק
ופתאום את שומעת את הצד השני וכל הראש שלך מתהפך.
הצורך הפנימי לצדד בצד כלשהו
הוא משהו אנושי שאי אפשר להתעלם ממנו,
כן, גם לי כיועצת.
וזו העבודה שלי, להתנתק.

זה לא קורה ביום, זה מבשיל בך עם הזמן
מה שלא עושים הלימודים, עושים הכאבים של החיים.

ופתאום יש בך התבהרות פנימית
שזה פשוט לא משנה מי צודק!!
משנה דבר אחד:
מה נכון בשביל שהבית הזה יהיה יציב כלכלית.
בלי לחשבן רגשות, על מה זה יושב ואיפה זה מתחיל…
אין זה תפקידי.
חשוב לי לקחת את הנתונים בחשבון ולהבין מה מפיל ומה עוזר,
מה תומך ומה הורס,
אבל לא.
זה לא התפקיד שלי לפתור עניינים של השקפה וסדרי עדיפויות.

אני יכולה להאיר את עיניהם
אבל לא אמורה לשנות אותם

בטח לא לפתור בעיות בזוגיות
ולא לצדד בשום צד ביניהם
אני מגיעה רק מצד אחד
של היציבות הכלכלית.

—

שנה אחורה
הם הגיעו עם עסק מפורסם וגדול של דפוס, פרסום וקד"ם

הם נכנסו. הוא נכנס בטוח בעצמו והיא נכנסה שותקת ממש.

ישר הוא התחיל לדבר:
"תראי, יש לנו עסק. כולם מכירים אותו, בטח גם את.
איך שפתחנו אותו,
הבנתי שלא מתאים לי לעבוד בשביל אנשים אחרים והם יעשו את הכסף.
יש לי אישה מוכשרת,
היא תלמד, אני אביא לה לקוחות,
והרווח ישאר אצלינו.
שלחתי אותה ללמוד גרפיקה ועימוד.

הבאנו מכונות,
עוד לפני שהיא סיימה ללמוד כבר יצרתי קשרים,
הבאתי לה לעשות מיתוגים של אירועים ודינרים,
עימודים של חוברות למוסדות רציניים
הדפסות של רולאפים ושלטי חוצות

והזרמתי לה לקוחות.
באמת כולם רוצים לעבוד איתנו.

היא מתערבת:
"את מבינה? הוא מדבר וכולם סומכים עליו,

אפילו לא שלחתי תיק עבודות,
את יודעת איזה לחץ בשבילי לקבל מיתוג לאירוע התרמה
שחייב להיות מעוצב מוקפד ומדויק
עוד לפני שסיימתי לימודים?
תביני מה עבר עלי,
איזה לחץ…"

"בסדר, אבל הם אהבו מה שעשית ועשית עבודה טובה"
הוא מתגונן
"אבל שכחת שהם התעצבנו שזה לוקח הרבה זמן"
היא מחזירה לו

"בסדר עזבי, את זה כבר עברנו, זה היה בהתחלה.
עכשיו את כבר מומחית,

כל קורס שהיא מבקשת אני קונה לה,

שיעורים פרטיים עם מורות, הכל…"

"אז מה הבעיה?"- אני שואלת –
"הבעיה הכי גדולה
שכרגע היא לא חוזרת ללקוחות!
היא לא מגיעה לזה מרב עומס.
כבר ניסינו לפתור את הבעיה
והבאנו עזרה, הכנסנו מישהי שתעשה דברים במקומה,
גרפיקאית ממש תותחית,
אבל אז הן לא הסתדרו, כי הגרפיקאית הרגישה שהיא מבינה יותר ממנה,

והיא לא רצתה לקבל ממנה הוראות,

אז היא תקשרה דרכי
ומלא דברים נפלו בין הכיסאות
והיא הרגישה מיותרת בעסק
ואמרה לי 'אני לא רוצה לעשות כלום,
למה שלחת אותי ללמוד?
בשביל לעשות את העבודה השחורה ולתקשר בשבילה בשירות לקוחות
והיא העובדת תעצב ותעשה את מה שאני רוצה לעשות?'

זה היה סיוט,
בקיצור לא טוב.
העפנו את הגרפיקאית

ניסינו להביא מתחילות שמבינות פחות ממנה
אבל הן עשו פשלות חמורות

וספגנו גם פדיחות וגם כסף,
הבנו שאנחנו צריכים לעבוד לבד
אבל תכלס,
זה לא מתקדם."

הוא נשם והמשיך:
"אני סוגר עם לקוחות שייצרו איתם קשר מהמשרד,
והיא יכולה לחזור אחרי שבוע.
לקוחות של דפוס- אם את לא חוזרת תוך פחות משעה אין לקוח,
הוא סגר עם מישהו אחר.
והיא מתקשקשת לי על לקוחות של 10 דפים
יש פה מנהלי מוסדות שהולכים להוריד לדפוס 1000 חתיכות,
מה את נותנת לי שירות עכשיו לגננת שמדפיסה 20 דפים
ומתדיינת איתה שעה אם לעשות צבעוני או שחור לבן כי זה יקר לה
או מישהי שרוצה מיתוג ליומהולדת ורוצה לשלם 20 ₪??

את מבינה, אם אין כח אדם צריך לעבוד בסדרי עדיפויות…"

היא היתה כל כך כעוסה וכאובה:
"תקשיבי" היא נאנחה אנחה קורעת לב
"סיכמנו שאנחנו באים לכאן ופותחים את הכל.
הוא אמר לי 'תשפכי הכל, תגידי כל מה שאת חושבת,
אני רוצה לפתור את זה אחת ולתמיד!'
אז אני אומרת דברים קשים,
אבל תדעי שזה בהסכמתו המלאה"

הנהנתי, מעריכה. היא המשיכה:
"תראי, נכון, הוא מדבר על לקוחות גדולים וחדשים שצריך לחזור אליהם וזה,
אבל בואי, אני מפחדת מאכזבות,
לכן אני לא ממהרת לחזור אליהם.
אין קשר בין מה שהוא אומר להם לתהליך שקורה בפועל."

הוא קופץ: "תראי איך היא לא אוחזת מעצמה, את רואה?
את יודעת איך לקוחות אוהבים את העבודה שלה?
היא רק צריכה לדבר בביטחון
ולא להרוס את האמון שבניתי איתם.

ואל תדאגי, הם אח"כ לפעמים מתעצבנים, אני מטפל בזה,
והם גם ממליצים ושולחים חברים
אבל זה לא יכול לעבוד ככה. צריך לקחת עבודות בזמן"

עכשיו תורה:

"לא יודעת. אני לא מרגישה שהצורה שבה הוא עובד נכונה
הוא מהיר וזריז אבל גם פזיז ומפסידן.
ואני איטית יותר אבל אין טעויות.
נכון, הוא הרוויח הרבה כסף בחייו
אבל כגודל הרווח גודל החובות.
מי אמר שזה טוב להרוויח הרבה?
מי אמר שזה טוב לעבוד עם לקוחות גדולים?
למה אין שלבים?
למה צריך לרוץ כל כך מהר?"

אנחה נוספת סגרה את הנאום

"למה?"- הוא כמעט צעק- "כי חשבון הבנק לא יכול לחכות שנעשה את זה לאט.
את לא רוצה בכלל להיות מעורבת בנושא הכספים.
ואני גם לא מערב אותך. אנחנו חיים במינימום 30 אלף בחודש,
אנחנו בהחזר של 15,000 ₪ הלוואות,
סה"כ חוב של חצי מיליון שרק תופח.
אז מה את רוצה,
שנחכה?
אני סוף חודש צריך לשלם."

עצרתי אותם.

"מה את רוצה?"- פניתי אליה

"מה אני רוצה?"
"שהוא לא ילחיץ אותי, שיפסיק לבוא לי כל יום עם רעיונות חדשים
שייתן לי לעבוד"

"אני מבינה"- אמרתי לה- " אבל לא שאלתי מה את רוצה ממנו.
שאלתי מה את רוצה מעצמך, מהעסק שלך ??"

היא נאלמה דום.

היו כמה שניות של שקט סמיך.

"לא יודעת,
אני לא רוצה כלום"

"אז בשביל מה את בעסק?" שאלתי

"מה סתומרת? זה העסק שלי, שלנו,
אבל את יודעת, אני לא מוכנה להיות האחראית" – היא אמרה בהחלטיות – "זה העסק של שנינו"

"אז מה את בעסק, עובדת שכירה?"- ניסיתי לדייק
"לא! זה העסק שלי, אני המנהלת"
"אז את האחראית?"
"לא. אה.. כן. אה….
מנהלת, לא אחראית על הכספים"

"אז את מה את מנהלת?" – לא ויתרתי

"את העבודה, את הלקוחות… חסר את מה?"
היא לא הבינה מה בדיוק אני רוצה ממנה.

המשכתי:
"אז את נותנת שירות ללקוחות?"

"מה זה נותנת שירות? יש לנו עוד עובדים,
אבל כן."

"אז את מנהלת עובדים, כן?" המשכתי לדייק

"לא, הוא מנהל אותם" (היא נבהלת)

"אז במה את מנהלת?"- אני לא מוותרת

"אם אני לא יעזור לו לעשות סדר ויעשה פה ברקסים
ואקח אחריות שלא יתקבלו פה החלטות שגויות,
אז את יודעת מה יהיה כאן.
ובנוסף, אני אחראית לתת שירות,
אני עושה את הגרפיקות והעימודים"

משהו הזדקף בעמוד השדרה שלה.

"ולפי מה את לוקחת החלטות אם את לא אחראית על מספרים?
אם את לא מתערבת במספרים?" אתגרתי שוב

והיא פשוט לא הבינה מה אני רוצה.
"אז את אומרת שהכל צריך להיות עלי והוא כלום?"

"זה מה שאמרתי?" שאלתי אותה, והמשכתי:
"לא אמרתי מה צריך להיות. שאלתי איך לוקחים החלטות בלי להבין במספרים ואיך לוקחים אחריות בלי להיות אחראית…"

שרטטתי להם מבנה של עסק מנוהל:

הסברתי להם מה התפקיד של כל אחד
מבחינת ההיררכיה מי קודם למי,
איך זה עובד.
הם הבינו שחסר להם מנהל בסיפור.

"אני מבקשת שתתנתקי רגע
ותחשבי מה את רוצה מעצמך ומהעסק שלך?
לאן את רוצה להגיע? כמה כסף את רוצה להרוויח?
כמה שעות את רוצה לעבוד ביום?

הוא לא בתמונה.
הוא לא בעסק.
את לבד מול עצמך.
הוא לא בעלך כרגע.
את מול העסק."

ביקשתי מהם לעצור את הפגישה

"צאו החוצה,
ותרשמו לעצמכם כל אחד לבד
איפה אתם רוצים לראות את עצמכם ואת העסק בעוד שנתיים,
עם איזה אנשי מקצוע תומכים?
באיזה מקום פיזי?
איך יראה סדר היום שלך?
איפה המיקום שלך מבחינת התפקיד?"

הוצאתי להם את השאלון בדפים מסודרים
וביקשתי מהם לחזור אחרי שהם יעשו את זה.

ולמה?
כי ריכוז של אשמה תמיד משקף שהבן אדם אינו מרוכז בעצמו.
מי שיש לה כל כך הרבה תלונות
לא נכנסה פנימה.
לא התחילה בכלל לעבוד עם עצמה.
היא לא מבינה מה היא צריכה לעשות,
מונעת מרגש ולא משכל.

אז הדבר הראשון זה קודם כל לחבר כל אחד לתפקיד שלו בעסק.
ואח"כ לראות האם למקם אותו ואיפה
או להמליץ על פירוק שותפות.

—

אחרי כמה חודשים היא נכנסה לקורס ועברה תהליך.

(חייבים בדחיפות את הקורס הזה לגברים
מישהו מוכן להרים את הכפפה?
הנתונים: בעל עסק ריווחי בעצמו, מעסיק עובדים, תקשורת טובה עם אנשים, הוא בעצמו הקים את העסק)

וכן, לפני חודשיים הם חזרו.

"תראי"- הפעם היא פתחה-

"הניצנים כבר התחילו לנבוט בפגישה ואח"כ כשכתבתי מה אני רוצה
ובתהליך המטורף שעברתי בקורס,
והבנתי שאנחנו שני טיפוסים שונים מבחינה עסקית ולכל אחד יש תפקיד אחר.
ואני הפלתי עליו תפקיד שמתאים לי כי זה מה שמגדיר אותי כשותפה
והוא הפיל עלי דברים שהוא צריך לעשות כי בכך הוא הבין שמנהלים דברים,
בקיצור החיים שלנו ממש השתנו מאז.

עשינו תאום ציפיות בינינו
ונכנסנו לאיזה שהוא מסלול
ובאמת התקדמנו.
אבל את יודעת, זה לא מספיק לנו
אני עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה,

הוא מטפל בלידים ובשיווק
מזיז עניינים
וגם עוזר לי המון עם הילדים
אבל כל הזמן חסר,
הכסף כמו נבלע לבור שחור."

חייכתי. עכשיו אפשר לדבר כמו בני אדם;
הבעיה היא של שניהם,
שני הצדדים מגויסים. זה הרגע להתחיל…

התחלנו מראשית:

א.ב. מספרים.
מתחילים להבין מה קורה,
הבית צורך יותר ממה שהעסק נותן
הם בפער של 6,500 ₪.
כל חודש הם ממשיכים לצבור חוב
והם כבר בחובות של 800,000 ₪
לא רק בגלל העסקים הכושלים בעבר.

בגלל שהבית ברוך השם בית עם הרבה ילדים.
הדבר הראשון:
חיבור לתוכנית ליווי-
הם מקבלים תוכנית הבראה מסודרת ליציאה מהחובות
גילינו הרבה ליקויים
בעיקר בסדרי העדיפויות.

רשימה לטיפול בSOS לפני אסטרטגיה:
לא פותחים בוקר בלי לטפל בפניות חדשות.
צריך להזרים כסף חדש,
את הדחוף את תמיד תעשי
לכן מתחילים עם החשוב.

מתחילים לבנות תשתית אסטרטגית:

חייבים לעבור על תלונות של לקוחות ולזהות מה חוזר על עצמו,
גילינו בעיקר אנשים שמרגישים חוסר שיקוף או חוסר יחס.
בנינו מהלך שהלקוח מקבל עדכונים לאורך כל הדרך.
עברנו לשימור לקוחות קיימים-כבר התחלנו במתנות לערב ר"ה
וכמובן משפך שיווקי ושת"פים.

מתחילים לעבוד על תוכנית להכשרת צוות
כדי שהיא תפסיק לעבוד כל כך קשה ותתחיל לעבוד חכם וריווחי.

ו… יש תקווה, יש אור גדול. בעזרת ד'.

המסקנה שלי מכל הסיפור הזה:
אין צודק, יש שני צדדים.
אם יש הרבה אשמה, זה אומר שהבן אדם לא מספיק יודע את תפקידו ומטרתו
חובות לא נעלמים, הם תופחים בלי כל הגיון וצריך לטפל בהם מקצועי
ולפני הכל? א.ב.- מספרים מספרים מספרים.

ניתן לשלוח למייל תגובות ושאלות בקשר לנושא בעלי והעסק שלי

< להרשמה לקבלת הפרקים במייל/וואצאפ לחצו כאן >

כל הזכויות שמורות//מהדורת ביקורת