פרק 3
שני מיליון- שחור או לבן?

"כן שרה, חיפשת אותי?"

"אביגיל, תשמעי, אין לי אפשרות להסביר לך מה עשית. רק עוד יותר בלאגן. התחלתי לדבר איתו ומאז רק ויכוחים!

אוף, למה אמרת לי לערב אותו?? הוא שאל אותי למה צריך כ"כ הרבה כסף, ולא הבין למה צריך להשקיע, הוא אומר 'זה לא עובד ככה, קודם תרוויחי ואח"כ…'"

"אם אני עושה לך בלאגן, אז למה את מתקשרת אלי?" ניסיתי להבין את כיון השיחה

שתיקה

"מה אמרת לו?" פתחתי לה פתח

"אמרתי לו שצריך הלוואה ואחרי שנשיג אותה , אתחיל להרוויח עוד 10 אלף לחודש לפחווווות!!"

"ככה אמרת לו?" הייתי המומה

"כן, זה מה שיצא מהאקסל, לא?"

"ולא היו לו שאלות מה התוכנית, איך הגענו למסקנות וכו'?"- תהיתי, מנסה להבין איך אני גורמת לה לרכוש בסיס של תקשורת נורמלית…

"מה הסיפור?"- הקול שלה התחיל להתחמם- "אמרתי לו: 'תסתכל באקסל, אתה רואה?

ישבתי עם אשת מקצוע. זה מה שהיא אמרה'"

לא התאפקתי: "מה, את רצינית? זה נקרא שעירבת אותו?"

"מה את רוצה?" היא כאילו לא הבינה- "סיפרתי לו. אמרת להראות נתונים, הראיתי לו." 

תהיתי אם היא מיתממת או אולי חסרת סבלנות ומותשת מהסברים כאלו בעבר

חיפשתי נתיב חלופי:

"מה את רוצה, שרה?"

"אני רוצה שהוא יסכים"

"ומה את רוצה ממני?"

"שתגידי לו את זה בטלפון. הנה הוא לידי, פשוט אתן לך לדבר איתו".

"מה אני אמורה להגיד לו?" לא הבנתי

"את מה שאמרת לי בפגישה"

"זה לא עובד ככה! אין מצב לומר שורה סופית בטלפון. אני מציגה נתונים, שומעת מה יש לכם להגיד,

מלבנת ,מקשיבה, שומעת את החששות, מסבירה על הסיכונים, מורידה התנגדויות, פותרת קונפליקטים ואז מציגה תוכנית."

"אבל מה הבעיה שהוא ישמע אותך? אם הוא ישמע מה את אומרת, הוא מיד יסכים.

רק לי הוא לא מאמין ואת כזאת משכנעת." היא מתעקשת

היא חדורת מטרה וזה לא יעזור שאנסה להסביר לה בשתי דקות כשיש לי עוד רגע פגישה

"לא מתאים לי"- אני חותמת. "אם חשוב לך שהוא יבין את מוזמנת לקבוע פגישה נוספת"

" אשלם לך על פגישה טלפונית." היא מנסה עוד מוצא אחרון לסיים את הסאגה הזאת מהר. זה לא עבד.

"שרה, הייתי מאוד ברורה. זה הנוהל."

סגרתי את הטלפון מהורהרת.

——-

הכנתי את עצמי לפגישה עם אפרת

אפרת היא בעלים ויצרנית של מותג אופנה מוכר. יש לה חנות גדולה ועשרות מוקדי מכירות בארץ בשנה.

היא בעלת ראש גדול מאוד, והיא ובעלה עובדים יחד חזק ועמוק בתוך העסק

הוא עזב את העבודה שלו כקבלן והם בשיא המרץ להמשיך את העשיה יחד, אבל משהו תוקע אותה.

הם נכנסים לחדר. שניהם גבוהים ומרשימים, נראה שעברו דבר ושניים בחיים שלהם

והם עמוק במגרש.

"תראי, למדנו המון"- היא פותחת. "אני יודעת הכל, אני יכולה ללמד אצלך אם את רוצה…" צחוק קל מצטרף למילים

"בנות שפותחות חנויות באות אלי להדרכה, ואני עוזרת להם מכל הלב.

גם ההכנסה טובה ממש, בעלי עזב את העבודה שלו, ושנינו עמוק בעסק הזה—"

עד כאן היא מחייכת.

עכשיו אני רואה ששניהם מרצינים.

ומחליפים מבטים רבי משמעות.

"אז ככה

תראי, יש לנו 4 ילדים שיהיו בריאים , ואנחנו מרגישים שמשהו מתפספס לנו.

אז לא , אין לי ציפיות שתהיי מדריכת הורים או יועצת זוגית,

אבל קראתי הרבה מאמרים שלך, את כתבת שם להפסיק לעבוד קשה ולהתחיל לעבוד חכם.

בהתחלה נורא כעסתי עליך . כי קראתי למצב בחשבון הבנק שלנו – הצלחה.

נהניתי מזה שאני מחליטה על הזמן שלי, עוד יותר שמחתי שבעלי עזב את העבודה שלו כקבלן ושנינו ביחד

יכולים לנווט את עצמנו לפי הצרכים שלנו. ולהיות הרבה יותר ביחד מפעם.

היום אני מסתכלת על דברים אחרת

יש לי כסף , נכון , אנחנו טסים לחו"ל ויוצאים לחופשות בזמני רגיעה , אני לוקחת עזרה בבית וגם קונה מה שאני רוצה. הילדים מקבלים כל מה שהם צריכים.

אבל אני מפספסת אותם. אני עובדת קשה, אין לי זמן לעצמי, אני מפחדת שיום אחד אקום בבוקר ולא יהיה לי כח לעבוד. ואז מה? מה יחזיק את הבית שלי? זה עושה לי סטרס שהכל עלי. אני גם נותנת הוראות כל הזמן  לבעלי וזה משפיע על הזוגיות שלנו.

ניסיתי לסדר את זה שאעבוד פחות , אבל אני לא מבינה איך?

כשאני נעדרת מהחנות, החנות מוכרת פחות. נקודה.

במכירות אני חייבת לפקד על כולן.

נכון, יש לי מוכרות והן מקסימות ומתוקות אבל תכל'ס האחריות עלי.

אם לא אני מזמינה, בוחרת, מנהלת משא ומתן ועוברת על הספקים, אז יש בלאגן

כל הזמן צריך לייצר עוד גזרות חדשות, להכיר עוד מעצבות חדשות, ללמוד על בדים, לעקוב אחרי כל תהליך הייצור…

בקיצור מי יעשה את זה?

אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה , אבל יש חלקים שהייתי שמחה מאוד לשחרר.

ואין אפשרות.

זהו, עכשיו אני כאן. השרביט שלך. ואני מקווה לא להתאכזב.

(בנימה אישית?  ברגעים כאלה, עם כל הידע והנסיון, אני מחסירה פעימה. שלא אטעה, שלא אגזים, שלא אאכזב,

שאנשים לא יקחו את מה שאני אומרת למקומות לא נכונים.

ובכלל , מי אמר שאני צודקת?

אלו רגעים של חוסר אונים

שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להרכין ראש ולבקש מהשם שישים לי את המילים המדוייקות בפה.

יש לי משאלה בלב שהשם יסדר להם בבום אחד את הראש

ויפרק להם את המסקנות השגויות שהם הניחו אחד על השני

אבל אז אני משלימה עם זה שנולדנו לעבור מסע

והם רק התחילו אותו.)

–

"אפרת" אני פונה אליה.

"מה את רוצה?"

היא שותקת

"את יכולה לתאר לי את החיים שאת רוצה?"

"האמת? לא יודעת. אני כל כך מבולבלת, כל מה שאני רוצה להגיד לך שאני רוצה, אני לא מספיק רוצה…

אני רק יודעת מה רציתי לפני שפתחתי את החנות.

רציתי יציבות. רציתי עסק שיכניס לי כסף כדי לחיות נורמלי ולא מהיד לפה.

בעלי התעסק בפרוייקטים, הוא היה קבלן וכל הזמן היינו צריכים לשרוד כלכלית מפרויקט לפרויקט. 

הוא היה עובד קשה, נמצא בחברת אנשים מחוספסים , וזה השפיע על כל המערכת בבית.

האמת שבהתחלה כשזרקתי את הרעיון של חנות בגדים אף אחד לא נתן את ידו

כולם אמרו לי 'זה הוצאות גדולות, אף אחד לא יקנה ממך, מה את עושה?'

והוא, יאמר לשבחו, כן הסכים ועודד אותי ואפילו השיג את ה15000 הראשונים

אבל עדיין לא קיבלתי ממנו שום עזרה פיזית. 

'תתחילי, תרויחי ותתקדמי …'- הוא אמר שוב ושוב

כמעט על כל דבר מצאתי את עצמי נלחמת ומשכנעת ומתחננת:

על מיתוג נורמלי, על פרסומים ,על ימי הפקה

תכל'ס התחלתי לבד ועם הזמן שכללתי.

אחרי תסכול ארוך שכולם מרוויחים חוץ ממני

הבנתי שהכסף האמיתי נמצא בייצור

וגם רציתי ליצור בגדים נוחים ויפים במידות גדולות.

אחרי שנתיים החנות היתה ריווחית, אפילו מאוד. הגיעו לרכוש אצלי מכל הארץ, אבל אני כבר הייתי באפיסת כוחות.

ככה סחבתי שנתיים עבודה קשה. ההכנסה הולכת וגדלה, ואני הולכת ונשחקת…

ויום אחד השם שלח לי מישהי שרוצה לפתוח סניף שלי…

בהתחלה אמרתי לה 'לא!' כזה נחרץ

ובערב סיפרתי את זה לבעלי

והוא התחיל לחשוב איתי: בעצם, למה לא להתרחב?

בהתחלה התרגזתי ממש שהוא מתערב: 'אתה לא עוזר לי, כל האחריות נופלת עלי… אתה תגיד לי אם לפתוח חנות נוספת או לא?

אתה רוצה, תפתח אתה'.

ואז הוא אמר לי בשיא הפשטות 'בסדר,

בואי נפתח ביחד'.

הייתי בשוק. אבל זה קרה.

לא ביום ולא ביומיים למדנו לעבוד יחד

לא פתחנו סניף, כי לא רצינו

להכניס מישהי נוספת, אבל כן התחלנו לעשות מכירות בכל חלקי הארץ.

לסיכום העסק גדל הרבה יותר מכפי שתכננתי ורציתי 

והלקוחות מצביעים ברגליים שהם אוהבים את הסחורה שלנו…

ואני לא זולה, אבל משלמת מחיר שלא רציתי לשלם"

"אז מה את רוצה?"

אני שואלת אותה שוב את השאלה המעצבנת.

"אני רוצה להרוויח טוב ולחיות נורמלי, אני לא יכולה לרדת מרמת החיים שהתרגלתי אליה"

"זה בסדר,

אתם ביחד, יהיה לכם יותר קל'- אני מעודדת אותה,

"ומה אתם רוצים?"-אני פונה אליו

"אני לא כל כך רואה בעיה. אני מבין שקשה לה. בסדר, ולכן אני כאן.

אבל זה החיים, ומי שרוצה לחיות טוב צריך לעבוד קשה.

היא גם מקבלת עזרה בבית, כל פעם לומדים במה צריך לקחת עזרה ולוקחים.

אני בסדר,

מה שתגידו"

"אז אני מבינה שמבחינתכם ,כך בדיוק אתה רוצה את זה: להמשיך לעבוד ככה ,לעשות עוד מכירות, שהיא תנהל את הכל "

"אה… לא, ברור שאי אפשר עוד. היא עובדת מאוד קשה"

"וכמה זמן נראה לך שהיא תחזיק מעמד ככה במצב הנוכחי?"

הוא שותק.

"לא הרבה זמן" הוא חצי לוחש

"אז מה אתה מציע?" אני דוחקת

"ש.. " הוא התבלבל

"אין לי מה להציע . זה החיים, לא יודע."

הרפיתי אבל המסר היה ברור מספיק: כך זה לא יכול להמשיך.

ואז שאלתי אותם:

"חשבתם על זה, איך ייתכן שיש אנשים שמנהלים מפעלים גדולים, או כמה מפעלים גדולים ביחד?

זה לא שהם אנשים שונים ממכם. הם רק פועלים אחרת. מה הם עושים שונה?"

הם שתקו

"הם אנשים שהפסיקו לעבוד עם הידיים והתחילו לעבוד עם הראש.

כמה זמן בשבוע את יושבת על פיתוח העסק, בנית השיטה, כתיבת נהלים, הטמעת הנהלים בעסק?"

"מה אמרת? לא הבנתי" היא כיווצה גבות

"אני כל היום מפתחת אותו ואומרת לעובדות מה צריך לעשות. אל תגידי לי מילים מפוצצות. אני יודעת שאני עושה הכל, רק בלי כל מיני מילים והגדרות"

צחקתי

"את פותחת את העסק ,אבל את מפתחת אותו?"

"ברור! עברתי לייצור, החלפתי סוכנים, כל השיווק שלי השתנה, למדתי הכל: שיווק, מכירות

הכל אני עושה.." רותח לה. אני פותחת חלון, ומניחה את הדברים:

"הבנתי, לא פיתחת עסק, פיתחת את עצמך."

לקחתי בריסטול ענק והתחלתי לצייר להם את כל מה שהיא עושה בעסק מהבוקר עד הלילה,

מתחילת העונה ועד סוף העונה, פירקנו לגורמים.

זה לקח מעל שעתיים. עם הפסקה של עשר דקות באמצע

אחרי שסיימנו, היא הסתכלה המומה וממש התלהבה -ראיתי שקורה לה משהו,

מתחיל להיות לה סדר.

הוא לא היה כל כך מרוצה- לא הבין מה זה בדיוק ולמה צריך את זה.

ולמה היינו צריכים להשקיע בזה כל כך הרבה זמן

אבל הוא זרם.

"כל מה שפיתחת בעצמך אנחנו רוצים לפתח בעסק שלך"- אמרתי והסברתי. הצבעתי לה על כ"כ הרבה שלבים בתוך המהלך שמישהו אחר יכול לעשות במקומה.

העלינו את הכל על אקסל, הראיתי לה שמבחינה כלכלית, אם היא מכניסה אנשים שיעשו במקומה חלקים גדולים, היא עדין תרוויח ואפילו יותר , כי תוכל לעשות יותר .

אבל אז הוא הסתכל עלי ואמר:

"אבל אנחנו לא יכולים להכניס כ"כ הרבה עובדים נשואים עם משכורת.

זה יהיה יותר הוצאות מהכנסות,

כי רב ההכנסות לא מדווחות, זה יוריד לנו משמעותית את הרווח"

"לא הבנתי"

"במחזור כמו שלכם אתם אמורים להיות חברה בע"מ.

כמה אחוזים אתם לא מדווחים?"

הוא הרצין ושלח גיחוך "אנחנו עוסק פטור"

"מה???…….."

בטוח שאיני שומעת טוב

"עוסק מורשה התכוונת?"

"לא. מה ששמעת.

ליתר דיוק, שני עוסקים פטורים. חצי עלי חצי עליה"

"לא הבנתי. מעל 2 מיליון אתם מגלגלים בשחור?? ואיך אתם קונים בדים, משלמים לעובדות, למעצבת, לכל מערך הפרסום והשיווק..??"

"כן, זו הסיבה שלא פתחנו סניפים והלכנו על מכירות, המעצבות מקבלות תלוש, אבל העובדות רובן צעירות לא נשואות אז זה מזומן, וסחורה במזומן. שכירויות של מקומות למכירה, הובלה ודלק הכל אפשר במזומן. מה הבעיה?"

"מה?"

"מה ששמעת"

"לא הבנתי"

"בכמה את קונה סחורה?"

" לפחות ב70 אלף כל הזמנה, יש לי תיק אפור תמים למראה ולא בולט , המוכרים ממש מריעים לכבודי, כשאני באה זו חגיגה גדולה, הם סומכים עלי והכל בסדר" היא אמרה

"את– אישה??? הולכת עם 70 אלף שקל מזומן ברחובות תל אביב?

מה חשבת לעצמך? ואתה- לא פוחד עליה??"

הלב שלי החסיר פעימה. נאנחתי.

"אבל זו אינה הנקודה,

אני לא מדברת על העולם הבלתי בטוח שאנחנו חיים בו, זה נתון לוויכוח

אני מדברת על שני דברים מהותיים:

הראשון, יש לנו אנרגיה וכוחות שהולכים לכיוון מסויים. אם בן אדם צריך כל הזמן לחשבן כמה מותר שיכנס? וחישובי אחוזים, ומנסה להרויח מענקים. ומסתיר ומנוע מלעשות דברים גדולים יותר שמתאימים לעסק שלו, הרי שהוא לוקח את כל הכוחות שלו לצמצום ולרווח קטן.

ואילו אם הוא מדווח לרשויות ומשלם כחוק ומעביר כספים באשראי, והכל שקוף, וחי נכון וישן טוב בלילה, הוא יכול לעשות מה שמשתלם לו. הוא מכוון את הכח לגדול ,לדבר הבא והנכון יותר, הטוב יותר, ההזדמנות הבאה , ההתפתחות הנכונה.

אנרגיה יכולה ללכת למקום אחד בלבד: או שהיא מכוונת לצמיחה או לצימצום ולהגבלה.

והדבר השני המהותי, הוא בניית העתיד הכלכלי.

כסף מזומן הוא לכאן ועכשיו,

כסף לבן הוא כסף שאפשר ליצור איתו בס"ד עתיד מאפשר ובטוח יותר"

"מה הבעיה?"- הוא עונה לפני שסיימתי-  "ההורים שלנו חיו ככה וחיו טוב מאוד וחיתנו אותנו יפה מאוד"

"למה ההורים שלכם חיתנו אתכם יפה כי מה הם עשו עם הכסף?"

"שמו בצד, קנו דירות" הוא אומר בביטחון

"יפה, הם לא בזבזו  את זה על חופשות ורמת חיים גבוהה.

פעם באמת היה אפשר לבוא עם מזוודה ולקנות דירה במזומן , היום אי אפשר.

פעם לא היה מעקב הדוק ולא היו יודעים עליך הכל.

נכון? היום זה אחרת.

אתם קונים בזה נדל"ן? מפקידים כסף בחסכונות , מפרישים לפנסיה?"

הוא מהנהן חלקית: "זה מוגבל, אי אפשר לקנות במזומן… אבל אנחנו חיים טוב, טוב מאוד"

את המשפט האחרון הוא כבר לא אמר בביטחון. הבנתי שמשהו נסדק בו.

"אתם חיים כאן ועכשיו. ומבזבזים הרבה אנרגיה של לחשבן, ולא לפספס ולהסתיר

וה'כאן ועכשיו' שלכם גם ככה קשה מאוד ומאמץ מאוד.

ושוב אצטרך לחזור לשאלה שעדיין לא קיבלתי עליה תשובה ברורה:

'מה באמת אתם רוצים?'

אם אתם רוצים ביטחון, רוגע ולעבוד פחות קשה, תאלצו להתחיל חיים חדשים ממש.

להסכים לשלם למדינה נתח נרחב מההכנסות שלכם,

להכניס עזרה ולהכשיר עובדים כנדרש, יתכן שתעדיפו סניפים ממכירות,

במקביל תרכשו נכסים שיניבו לכם הכנסה בנוסף לחנות ולסניפים

ורק אח"כ תעלו לרמת החיים שאתם מייחלים אליה.

אם אתם רוצים להמשיך עם עבודה קשה וסטרס ורמת חיים גבוהה, אז אין צורך לשנות".

הסתכלתי על השעון.

עברו 4 שעות תמימות מאז שהתחלנו את הפגישה

קמתי. זה היה ארוך מספיק. הם התמתחו כמו אחרי שינה ארוכה.

"לכו הביתה" -סיכמתי- "וקבלו החלטה על החיים שלכם, כי כל תוכנית שנתכנן תתקע אם תמשיכו בשחור".

הם יצאו בשתיקה.

< להרשמה לקבלת הפרקים במייל/וואצאפ לחצו כאן >

כל הזכויות שמורות//מהדורת ביקורת